בת גל אריאל

 
בעבר טיפלתי באנשים בשיטות מגע והילינג,

מאז שנחשפתי לשיטת "העבודה"  אני מוצאת שלגעת במחשבות שיוצרות בנו את המתח הנפשי והפיזי, ולעשות איתן את תהליך העבודה, מחולל מהפך באיכות החיים של המתאפשר, ביחסים שלו עם עצמו ועם הזולת.

כיוון שאני באה מתחום האמנויות, אני רואה את הביטוי היצירתי האישי כחלק בלתי נפרד מתהליך העצמה של המתאפשר ולעיתים המפגש בינינו ילווה בפעילות יצירתית. 

 

בת גל עורכת מפגשים אישיים גם דרך הטלפון ובסקייפ.

 

בתגל אריאל
יוצרת בתחומי האמנות והבמה
מטעם המדרשה לאמנות.B.Ed
בעלת נסיון רב בהדרכת ילדים בתחומי האמנות והדרמה
בוגרת בית הספר של ביירון קייטי 2006.

מאפשרת ליחידים ומנחת קבוצות לכל הגילאים.

batgal.ariel@gmail.com
04-8246946
052-4327027 

 

לאתר של בת גל ליחצו כאן

 

"העבודה" עם ילדים / בתגל אריאל

 

השבוע נזכרתי באותה פעם שנכנסתי לכיתה א' (בתור מורה לאמנות)  וילד סרב להיכנס לשיעור בגלל ש"אין לו חברים".

הסירוב לווה בבכי רב. הסתבר שבהפסקה הוא רב עם אחד מילדי הכיתה וה"ברוגז" גרם לכך שהתכנית שלהם להיפגש אחה"צ בוטלה.

אני כבר ממש לא זוכרת איך הייתי מגיבה לפני שהכרתי את "העבודה של ביירון קייטי", בטח הייתי מנסה לנחם אותו,אומרת "לא נורא" "אין דבר מחר תשלימו", מנסה להרגיע אותו באיזה שהיא דרך, העיקר שישב ליד השולחן ולא יפריע למהלך השיעור.

 

מאז שאני מכירה את "העבודה", אני ערה הרבה יותר להצהרות שאנחנו מצהירים על עצמינו ורואים בהם עובדה ומציאות גורפת.

ואני כבר יודעת שיש רווח גדול בין המחשבה למציאות וברווח הזה נכנס האור.

 

קצת פחדתי לעשות איתו את ה"עבודה", כי כידוע מדובר בעניין מחשבתי, מנטאלי. אולי צריך להיות מבוגר בשביל לעשות את ה"עבודה"...החלטתי לבדוק, הרי אמנם הילד בן-7  אך בכל זאת, הוא כבר חושב ומרגיש ומאמין במה שהוא חושב..

 אז שאלתי אותו את השאלה הראשונה-

"אין לך חברים" יונתן, האם זאת האמת

והוא ענה עדיין בבכי רב - כן

"מתוק שלי", שאלתי אותו, "אתה ממש בטוח שאין לך חברים?" (זה במקום לשאול את השאלה השנייה- האם אתה יכול לדעת בוודאות שזאת האמת)

והוא ענה- כן, בטוח..

אמרתי לו שזה בטח לא נעים לחשוב ככה.  ואז פניתי לשאר ילדי הכיתה ושאלתי אותם האם גם הם פעם חשבו את המחשבה הזאת ש"אין להם חברים".

כמעט כל הידיים הורמו, ביקשתי מהם דוגמאות, מתי הם חשבו והרגישו ככה, והילדים שיתפו בקלות-

 "כשנולד לי אח קטן", "כשהגיע ילדה חדשה לגן וכולם היו חברים שלה ושכחו אותי", "כשבני-דודים מגיעים אלינו", "לפעמים בהפסקה.." "בהתחלה של כיתה א'".

 

"ואיך זה הרגיש?" שאלתי, "אתם זוכרים איך זה מרגיש כשחושבים את המחשבה הזאת

ש"אין לי חברים"?

זו הייתה דרכי לשאול אותם את השאלה השלישית של "העבודה"-

- איך אתה מגיב כשאתה מאמין למחשבה

הילדים ענו שזה עצוב וזה מרגיש לבד וילדה מופלאה במיוחד אמרה- "זה מרגיש כמו להיות בבית סגור וכל העולם ממשיך בחוץ" ילדה בת-7..

יונתן שבזכותו בכלל התחלתי עם השיחה הזאת, עמד כל הזמן הזה לידי וכבר הספיק להירגע ולהקשיב לאחרים.

לפני השאלה הרביעית (מי תהיה בלי המחשבה )שוב חששתי, אני יודעת שלנו המבוגרים לא פעם קשה לענות עליה. אז הנחיתי אותם בדרך קצת עקיפה.. דמיינו שהמחשבה "אין לי חברים" בכלל לא קיימת בעולם ואין אף אחד שמאמין בה. אנחנו פשוט זורקים אותה הצידה, איך זה מרגיש להיות בלי המחשבה?

 

ילדה אחת, צהלה ואמרה-"יוהו זה כמו להיות על גלגל ענק בלונה-פארק".

 

מאותו רגע ידעתי שאפשר כדאי ומומלץ לעשות את העבודה עם ילדים בכל גיל.

 

עכשיו הגיע הזמן לשלב הבא, שלב ההיפוכים-

שאלתי את יונתן אם הוא מוכן שנבדוק אם ההיפך מהמחשבה גם נכון, למשל שיש לו חברים. הוא הסכים.

ביקשתי מילדי הכיתה להיות כנים ואמיתיים ורק מי שמרגיש שהוא חבר של יונתן שיצביע.

 

כולם הצביעו

גם הילד שאיתו הוא רב.

ביקשתי מיונתן שיעמוד על כסא כדי שיוכל לראות את כל הכיתה.

הפנים שלו זרחו וקרנו מאושר.

 

ואפילו לא אמרתי לו "לא נורא ואין דבר..".