מחשבות של אימא שחושבת שהילדה שלה הולכת למות

שנה לפני שנעה הצטרפה למלאכים, בדצמבר 2010 היא אושפזה בבית חולים עפולה, בעקבות אוכל שחדר לריאותיה. אלה הדברים שנכתבו ע"י נוגה גזית לתלמידים שלה בקורס "לאהוב את מה שיש". לימים נעה עברה למעון נוה כנרת בו שהתה 5 חודשים ואח"כ שוב בדצמבר 2011, אוכל חדר לריאותיה, היא הייתה מונשמת 3 חודשים עד שבפברואר 2012 נשמתה השתחררה מהגוף הפיסי. 

 

דצמבר 2010 

נעה מאושפזת בטיפול נמרץ בעפולה, אני עוברת את כל הסיוטים שהכי פחדתי מהם

כל חיי, ובתוך המציאות הזאת רוצה לשתף אותכם ברגעי החסד.
בעיקר בכל מה שקשור לThe Work ואיך הגישה שהעולם הוא ידידותי מסייעת לי.

הבשורה על אישפוזה, הגיעה ביום האחרון של הסדנה של ביירון קייטי בארה"ב,
מה עושים עכשיו, איך העולם יכול להיות ידידותי כשאני תקועה בארה"ב,
ונעה בבית חולים בעפולה.


המחשבה היא צריכה אותי עכשיו, בתהליך חקירה עברה לאני צריכה אותה עכשיו
[היא זקוקה לרופאים, לאבא המדהים שלה שנמצא איתה בכל אותם מצבים בהם

אני פשוט בורחת מרוב פחד!!! ואני כל כך זקוקה עכשיו לחבק אותה, להחזיק אותה,

לא לתת למלאכים לקחת אותה ממני...]


עם ביירון קייטי עבדתי על המחשבה, הבת שלי בבית חולים עכשיו, כשבתהליך

החקירה המאד פשוט אך מאד עוצמתי יכולתי לראות שאני אמא של נעה נמצאת בבית

חולים עכשיו,כל המחשבות שלי בבית חולים, הגוף כולו כואב, הנשימה בקושי מגיעה

לריאות. ורק אני זאת שיכולה עכשיו להוציא את האמא מבית חולים, ולהיות נוכחת במה

שיש, כי יש מי שדואג עכשיו לנעה והמישהו הזה הוא לא אני.
בזכותה של נעה חוויתי איפשור של ביירון קייטי שלא היה שונה מכל איפשור של אדם

אחר אך עצם האמונה שלי בביירון קייטי עשתה את האיפשור לעוצמתי ואיפשר לי

לראות את החסד בכל רגע ורגע בתהליך שנעה עוברת עכשיו.

עד שהגעתי לארץ לקח עוד יומיים, ובמהלך הימים האלה, מלחמת המיינד במציאות.
המציאות לכאורה נפלאה, אני עם עילם, כל העולם מסביב תומך בנו, הדבר הכי

מפחיד הוא המחשבה הבת שלי סובלת, הבת שלי עלולה למות, אני צריכה להיות

לידה. וכשאני לא במחשבות האלה, הכל טוב.


ניסיתי לשמור על המחשבות שלא יהפכו לסרט שבו כרגע אני חייה, וסה"כ היה בסדר.
יכולתי לראות שכל מה שמפריד ביני לבין השמחה והאושר הוא המחשבה על נעה.
כשהמחשבה אומרת היא בבית חולים ומטפלים בה, אז הכל בסדר.
כשהמחשבה הופכת לסרט.... אז אני פשוט בסרט.

והנה הסרט של חיי, זה ש"הרג" את רגעי החסד שהיו לי בעבר, זה שהוציא אותי

מהשלווה שבה הייתי בכל מיני מצבים. הנה הוא בהתגלמותו, הנה אני חייה אותו

עכשיו, ובתוך הסרט הזה יש רגעי חסד.

ביום שישי הגעתי לבית חולים, נעה הייתה עם מסכת חמצן שכיסתה את כל הפנים שלה,

אי אפשר היה לתקשר איתה, המצב היה מאד מפחיד!!!
פרצתי בבכי למראה שלה, ואז חיפשתי חלקי גוף שלה שאוכל להחזיק, לחבק להריח!
דיברתי אליה, וברכתי על כל רגע שאני יכולה לגעת ולהיות איתה!!!
אם זה המצב, ואם המצב הולך להיות יותר גרוע? אז למה שלא אהנה ואברך את מה שיש!!!

בשבת בוקר כשבאנו היא קדחה מחום, מסכת החמצן האיומה על הפנים והרופאים אומרים

שהיא בחוסר הכרה. יכולתי לראות את רגעי החסד, במהלך היום כששמתי מגבות על

הגוף שלה כדי לקרר אותו, הנה אני עושה משהו בשבילה, נוגעת מחבקת,
אוי זה היה כל כך מנחם בשבילי....
איזה רגעים נפלאים של חסד במצב שהוא התגלמות של הסרט שהוא סיוט חיי.

אחה"צ הוחלט להחזיר אותה לטיפול נמרץ ואנו עילם רות ועומר ליוונו אותה לטיפול הנמרץ,

חיבקנו, נישקנו אהבנו. הם בעיניים לחות מלאות תקווה לטוב, ואני בעיניים דומעות,

מאמינה למחשבה שאלה רגעיה האחרונים.
הלכנו לאלומה אחות של עומר, עד לביקור בטיפול נמרץ בשעה 18.00.

בחנתי את עצמי, בשעות אלה, ואמרתי לאלומה שזה כל כך מוזר, לאכול, לשתות, לצחוק

מכל מיני דברים ולחשוב שבעוד כמה שעות אני עומדת לאבד את הילדה שלי.
זה פשוט בלתי נתפס, ובכל זאת, למרות שאני נמצאת עכשיו בסיוט חיי, בסרט שכל כך פחדתי ממנו,
יש רגעי חסד במצב הזה, היא עדיין חייה ועדיין אני יכולה לגעת ולחבק אותה עוד כמה שעות.

הגענו לטיפול נמרץ וכמו תחיית המתים, הורידו את המסכה והייתה לנו ילדה.
התנצלתי בפניה ובפני כל המשפחה על כך שהרגתי אותה במחשבות שלי.
היא זיהתה אותנו, לא יכולה לדבר, אך יכולנו שוב לחבק לנשק ללטף.
יכולתי לבכות על כתפה והרגשתי כמה שהיא מנחמת אותי ולא אני אותה.

המצב עדיין מאד קשה!
היא לא באמת איתנו, פוקחת עיניים אבל לא מיישרת מבט.
ובתוך המצב הזה יש תקווה שהיא תחזור אלינו, יש שמחה שהיא עדיין בחיים ואני עוד יכולה

לגעת ולחבק ויש השלמה עם העולם הידידותי - עם המציאות, עם כך שהכל קורה
וזאת רק נקודת מבט במצב הזה לראות את הרע או את הטוב.

אני כאן, כותבת לכם, מיומנה של אמא שמאמינה למחשבה שהבת שלה עומדת למות בעוד

כמה ימים, חוגגת כל רגע שהיא חייה ברגע זה!


מתפללת לנס, מקווה שזו רק המחשבה שלי שהיא עומדת למות וזאת לא המציאות,
ואוהבת אותה אהבת אין קץ!!!!

 

ולעניינים הטכניים,
היות ואני רוצה כל רגע להקדיש למשפחה,
והיות ואני מאמינה למחשבה שאתם תעלבו אם לא אענה לטלפון או לסמס,
אז מבקשת מכם עכשיו לא להתקשר אלי,
התקשרו אל גבי, אם ברצונכם להתעדכן,
אני בקשר רצוף איתה, ומדווחת לה על המצב
גבי מעבירה אלי את המידע על מי שמתקשר.

אוהבת אותכם ויודעת שאתם איתי.
חיבוק ענק לכם!
מאמא שהילדה שלה הולכת לחיות עכשיו ובגדול!!!
מאמא שהולכת למות כשמאמינה למחשבה הנ"ל.
מאמא
מנוגה

 

נכתב על ידי נוגה גזית בזמן שביתה נעה אושפזה בבי"ח בטיפול נמרץ

13 בדצמבר 2010

 

כעבור יומיים נעה יצאה מטיפול נמרץ ועברה למחלקה.

זה המייל שנכתב לקבוצת המנחים לדיווח על מצבה:

לחצו כאן.....