שיח עוברים

שני תינוקות נמצאים ברחם של האם.

 

תינוק א': "אתה מאמין בחיים שאחרי הלידה?"

 

תינוק ב': "מה זאת אומרת?! חייב להיות משהו אחרי הלידה, ברור שאנחנו פה כדי להכין אותנו למה שיבוא מאוחר יותר".

 

תינוק א': " שטויות! אין חיים אחרי הלידה, איזה מין חיים זה יהיה?"

 

תינוק ב': " אני לא יודע, אבל יהיה יותר אור מאשר פה, אולי נוכל ללכת על הרגליים שלנו ולאכול בעזרת הפה. אולי יהיו לנו חושים אחרים שאנחנו לא מכירים ומבינים עכשיו".

 

תינוק א': " זה אבסורד. אי אפשר ללכת! ולאכול דרך הפה. השתגעת! חבל הטבור מספר לנו את כל מה שאנחנו צריכים. והוא קצר ואנחנו לא יכולים להתרחק. חיים אחרי הלידה לא אפשריים מבחינה הגיונית".

 

תינוק ב': " ובכן, אני חושב שיש משהו, אולי זה שונה מאשר כאן. אולי לא נצטרך את החיבור הפיזי הזה יותר".

 

תינוק א': " שטויות! ואם יש חיים אחרי הלידה, למה אף אחד לא חזר משם אף פעם? לידה זה סוף החיים! ואחריה אין שום דבר מלבד חושך, שקט ואבדון. לא מגיעים לשום מקום".

 

תינוק ב': " ובכן, אני לא יודע! אבל בטוח שנפגוש את אמא והיא תדאג ותטפל בנו".

 

"אמא?" שואל תינוק א', "אתה באמת מאמין באמא? זה משעשע! אם אמא באמת קיימת, איפה היא עכשיו?"

 

תינוק ב': "היא נמצאת סביבנו כל הזמן. אנחנו מוקפים בה. אנחנו עשויים ממנה. אנחנו חיים בתוכה. בלעדיה העולם שלנו לא היה יכול להתקיים".

 

תינוק א': " אני לא רואה אותה, אז לא הגיוני שהיא קיימת!"

 

תינוק ב': " לפעמים, כשאתה שקט ואתה מתמקד ובאמת מאזין, אפשר לקלוט את הנוכחות שלה, ואפשר לשמוע את הקול האוהב שלה שר לנו... קורא לנו מלמעלה..."

 

(מקור אנונימי הונגרי)